בעז ישראל רוטנברג ז"ל

הבן הצעיר של מרדכי ונעמי רוטנברג. אח למיכל,יעל ועמי. נולד בארה"ב וחזר עם משפחתו לארץ בגיל תשעה חודשים לאחר סיום לימודי פוסט דוקטורט של פרופ' רוטנברג.

בעז היה אינדיבידואליסט שלא הלך אחרי העדר. הוא הכניס את נשמתו לכל מה שעשה ודבק במידת האמת. הוא שירת בחה"ן צנחנים. בשנת 1988, בתחילת האינתיפדה הראשונה, בעז נהרג בזמן שיחידת החה"ן ביצעה פעילות מבצעית נועזת ביריחו.

בעז השאיר רושם אדיר על משפחתו, חבריו, חניכיו ומפקדיו מהצבא בשל האופן שבו חי חיים מלאי שאלות וחקירות אמוניות ורגשיות ובשל הקשר האיתן והאוהב שקשר עם משפחתו. לזכרו, חבריו שתלו גן בסניף בני עקיבא בעמק המצלבה בו צמחו חי עצים כמספר שנותיו שברבות השנים הפכו תמירים ויפים כמוהו. מפקדו תיאר אותו כבעל משמעת אבסולוטית ששורשה בענווה, סבלנות וותרנות עילאית כלפי חבריו ומפקדיו, כאשר המשימה קודמת לנוחות אישית.

עפ"י תורת הצמצום של הפסיכולוגיה היהודית, בעז צמצם את עושר מחשבותיו ורגשותיו לתוך חי שנים בלבד. מתוך כך המשפחה בחרה להנציח את שמו באמצעות הקמת מכון רוטנברג - המרכז לפסיכולוגיה יהודית שבו לומדים את תורתו הפסיכולוגית של אביו, פרופ' מרדכי רוטנברג.

כשותפה להקמת מכון רוטנברג - המרכז לפסיכולוגיה יהודית על שמו של אחי היקר בעז ז"ל אני מצרפת בנימה אישית את הצמצום שלי כלפי אחי הצעיר, באמצעות מילים שכתבתי לאחר שנפרד מאתנו-

בעז אחי הקטן, איך העזת כך לחנך את אחותך הגדולה?
להפוך מילד טוב ירושלים לליצן של אלוקים?
לחיות באומץ והעזה, עם חוצפה כלפי שמיא וכלפי החבריא.
ללמד אותי שהחיים והמוות שניהם חלק בלתי נפרד מהחיים.
איך העזת ליהרג ואיך לא קרה לך כלום?
כמו השיח שמושרש ומשוחח עם העומדים סביבו ועם עצמו, מוצאת אני את עצמי משוחחת עמך בעז ומשוחחת עם עצמי. כמו גזע העץ האיתן, מחפשת אני משענת של יציבות ומוצאת אני שמסתעפים ממך ענפים ללא גבול של רשמים וזיכרונות, עצך מניב פרי. ומאמינה אני שכמו שעליו ופירותיו של העץ נושרים ושוב צומחים שנה אחר שנה, כך ימשיכו פירותיך להניב פרי תמיד.