הצמצום כמפתח לפסיכולוגיה יהודית

על המודל

בספר "החיים כמדרש" (2004) כותב ד"ר ברוך כהנא, תלמידו המובהק של פרופ' מרדכי רוטנברג, מבוא להגותו של רוטנברג. מתוך מבוא זה ניתן להתוודע לרעיונות הבסיסיים של הפסיכולוגיה היהודית עפ"י משנתו של רוטנברג. רוטנברג יוצר מודל סוציו-פסיכולוגי המושתת על מקורות יהודיים בעיקר מהמדרש, מהחסידות ומהקבלה.

בתחילה הוא מתחקה אחר התיאולוגיה הנוצרית. החבויה מאחורי ה"פסיכולוגיה המערבית", וכאלטרנטיבה מציע רוטנברג פרדיגמה דיאלוגית יהודית. רוטנברג טוען שמתוך יחסה של החברה אל החריג שבתוכה ניתן להבין את עקרונות היסוד העמוקים של החברה כולה.
אחד מרעיונות היסוד של שיטת רוטנברג הוא האבחנה בין גישה דיאלקטית של קונפליקט הקרוצה מתפיסת ה"אני או אתה" כאשר רק אחד מנצח לעומת הגישה הדיאלוגית של "אני ואתה" המאפשרת לשני הצדדים להתקיים בו זמנית למרות המתח שקיים ביניהם. הגישה הדיאלוגית מושתתת על רעיון הצמצום שהוא אחד מתרומותיו החשובות של רוטנברג למדעי החברה.

עפ"י רוטנברג, ההבדל בין התפיסה הדיאלקטית לתפיסה הדיאלוגית מבוסס על תפיסת אל שונה בנצרות וביהדות החסידית במיוחד, שמהווה ארכיטיפ להתנהגותו של האדם. עפ"י תפיסת האר"י (ובעקבותיה החסידות), האל האינסופי צמצם את עצמו כדי לפנות מקום לעולם הנברא. רוטנברג תרגם את תפיסת הצמצום האמונית לשפת מדעי החברה, כאשר הצמצום מאפשר את קיומם של דיאלוגים שונים.

במאמר שהוכן עבור האנציקלופידיה הבין לאומית ליהדות (2000) רוטנברג חילק את מודל הצמצום לארבע מערכות של דיאלוגים פסיכולוגיים.

1. ההבט הבין דורי: פסיכולוגית העקידה. עפ"י תפיסה זו קיימת התייחסות למתח הבין דורי שקיים בין אבות ובנים. בהתאם מוצע פתרון חילופי לפסיכולוגיה האדיפלית של פרויד אשר על פיה ניתן ליישב את המתח הבין דורי רק ע"י חסול האב לעומת אפשרות של פסיכולוגית העקדה שעל פיה אפשר ליצור מחדש את הרציפות הבין דורית.
   
   
2. ההבט התוך אישי: פסיכולוגית התשובה. בחלק זה משווה רוטנברג בין צופן על מחזורי של התשובה, המאפשר רה-ביוגרפיה (שכתוב העבר הכושל) ע"י שלחון (הלחנה מחדש של מנגינת החיים), לבין צופן על המושתת על תפיסת ה"חטא הקדמון". שהוא דטרמניסטי וליניארי ביסודו. את הצופן הדטרמניסטי מכנה רוטנברג הרמטי ואת המחזורי הוא מכנה הרמנויטי משום שהוא מאפשר מתן פירושים שונים לסיפור החיים כך שהאדם יוכל לחיות עם עברו גם בהווה ובעתיד.
   
   
3. ההבט הבין אישי: פסיכולוגית "הערבים זה בזה". חלק זה מתייחס לרעיון של מימוש עצמי של היחיד במסגרת קהילתית באמצעות הזולת, אותו מכנה רוטנברג אלטרצנטריות, לעומת מימוש עצמי אגוצנטרי שעל פיו היחיד גדל מתוך התרכזות בעצמו.
   
   הגישה האלטרצנטרית מדגישה את ההתמקדות באחר עפ"י המוטו התלמודי "כל ישראל ערבים זה בזה" לעומת הגישה האגוצנטרית שקיימת בפסיכולוגיה המערבית, המושתתת לטענת רוטנברג על האתיקה הפרוטסטנטית, שמוצאת את ביטויה בתפיסת הדרוויניזם של הישרדות הכשירים. ב"פסיכולוגית הערבים" היחיד אינו נמחק אלא מצטמצם ומאפשר קשר הדדי של "אני ואתה", המעוצב על פי המודל הבין אישי שהתקיים בין השבטים יששכר וזבולון.
   
   
4. ההבט העל אישי: פסיכולגיית הפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד).
   בחלק זה מוצג הדיאלוג בין עולם החומר הרציונלי (הפשט) לבין עולם הרוח המיסטי (הסוד). עפ"י תפיסת הפסיכולוגיה היהודית, לעומת הדומיננטיות של החשיבה הרציונלית השלטת בחברה המערבית בהשפעה התפיסה הפרוטסטנטית, מציע רוטנברג אפשרות של גישור בין העולם הפשט הרציונלי ועולם הסוד המיסטי כאשר הדרש השלחוני מתווך ביניהם.

בספר "החיים כמדרש" (2004) ניתן למצוא דוגמא לשימוש ויישום של גישת הפסיכולוגיה היהודית בטיפול שתואר ע"י מיכל פכלר, ביתו של מרדכי רוטנברג.

על מנת להבין כיצד רעיון הצמצום יכול להיות מיושם כגישה טיפולית, הוצגו במאמר מספר מושגי יסוד בתורת הנפש של רוטנברג על מנת להדגים את שימושם ככלים טיפוליים.

להלן יוצגו מושגים אלו.
יסוד הצמצום, אני ואתה, ירידה צורך עליה, שלחון, יצר יצירה, פעולת התיקן.

יסוד הצמצום

יסוד הצמצום הוא עיקרון המובע בתורת הצמצום והתיקון של האר"י. על פי משנתו, צמצם האל את אינסופיותו כדי לפנות מקום לבריאת האדם והעולם, ובכך נתן לאדם כוח והטיל עליו את האחריות לקביעת גורלו שלו ואף להשפעה על מערך האלוהות. כך נוצרים יחסים דו-סטריים בין הבורא לנברא, אשר מצטמצמים ומשלימים זה את יצירתו של זה. מודל זה משמש בסיס לצמצום ברמה האנושית. הצמצום יכול התבטא במישור הבין-אישי-בין הורה לילדיו, בין בני זוג וחברים, ובמישור התוך אישי- בין חלקים שונים של אדם, בין תקופות שונות בחייו או בין נטיות אישיותיות שונות. יש כמה עקרונות ביסוד הצמצום ברמה האנושית:

1. בכל צמצום יש התפשטות של חלק אחר.
2. הצמצום מפנה מקום לזולת, ובזאת הוא מאפשר מרחב לאדם ולזולתו להתקיים בו-זמנית.
3. התנועה המצטמצמת היא דינאמית. פעמים יש צמצום ופעמים התרחבות או התפשטות, ואין כוח אחד קבוע שמשתלט על זולתו.
4. הצמצום של היחיד מפנה אמנם מקום לזולת אך נבדל במהותו מביטול עצמי, במשמעותו השכיחה. כלומר היחיד בהצטמצמותו אינו נעלם או נמחק, אלא ממשיך להתקיים אפילו כשאין הוא בולט בקיומו.
5. הצמצום של היחיד מעביר בהכרח אחריות ושותפות לזולתו, מאחר שהוא אינו תופס את מלא המרחב, אלא זקוק לזולתו לשיתוף פעולה.

לסיכום הצמצום כולל שני תהליכים עיקריים: הצמצום וההתפשטות. עצם תהליך ההתכווצות מפנה מקום בהכרח להתפשטות של חלק אחר. הצמצום אינו מחליש אלא מחזק, ונוצר קשר בין הצדדים המצטמצמים שהוא חזק יותר מכוחו האינדיווידואלי של כל צד.

אני ואתה ("גם וגם") לעומת " אני או אתה" ("או-או")

ניתן להשוות בין שני דפוסים של התנהגות בין-אישית- דפוס "אני ואתה" ודפוס "אני או אתה". בדפוס "אני ואתה" היחיד וזולתו פועלים בדו-קיום, וה"אני, מפנה מקום ל,אתה", ואילו בדפוס ה"אני או אתה" קיימים יחסי עוינות בין האני" ל"אתה", והאחד יבוא תמיד על חשבון האחר.

כאמור, רוטנברג עורך השוואה בין שני סיפורי מפתח – סיפור אדיפוס ועקדת יצחק – ומגדיר את הסיפור האדיפלי כסיפור דיאלקטי, ואת עקדת יצחק כסיפור דיאלוגי. בשני הסיפורים מתואר מתח בין דורי בין אב לבן (רצח אב או רצח בן), אך הפתרון המוצע בסיפור האדיפלי הוא התגברות הבן על האב – אדיפוס שהופך למלך תבאי רק אחרי שהוא הורג את אביו לאיוס – ואילו הפיתרון למתח הבין דורי המוצע במודל העקדה הוא רציפות דיאלוגית בין אברהם ליצחק במובן של " אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".

הפיתרון האחד מציע חיסול של דור האבות, ואילו הפתרון האחר מבטל את רצח הבן ומאפשר רציפות של קיום הבן בצד האב.

רוטנברג מייחס את דפוס ה"אני או אתה" למודל האב האדיפלי-פרוסי, מן האתיקה הפרוטסטנטית. לטענתו מודל האב – שאינו מצטמצם כלפי בנו – השפיע על הגישה הפסיכואנליטית של פרויד. בתסביך האדיפלי מתפתחת יריבות בין האב לבן, ועול ההשתנות מוטל כולו על כתפיו של הבן, הצד החלש, אשר חייב למחוק את האני שלו כדי להזדהות או להיות לאב החזק. לאחר גדילה, הוא גובר על אביו. אין פה מקום לקשר הדדי בין האב לבנו, אלא נוצר דפוס קונפליקטואלי-דיאלקטי של חזק מול חלש, "אני או אתה".

לעומת זאת במודל החסידי האב מתואר כמצטמצם כלפי בנו. במצב של צמצום, האב מצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. למרות שהדבר נראה כמעשה נערות וקטנות, רק כך יוכל הבן הקטן לגדול, שהרי אילו התנהג עמו לפי שכלו, לא היה הבן יכול לשאת את האב, ולא האב להתענג על בנו. בבוא הזמן, אף הבן שגדל יצמצם את עצמו.

ירידה צורך עלייה

התפיסה הדינאמית של "ירידה צורך עלייה", רואה בעולם מצב קוסמי-אנושי של גאות ושפל וחלק מתהליך מתמיד של תנודות קיומיות ואנושיות.

רוטנברג מבחין בין גישת הירידה והעלייה הדואליסטית, ללא חיבור בין השתיים, ובין ה"ירידה צורך עלייה". כאשר שני החלקים מסייעים זה לזה להתקיים ומשפיעים זה על זה. רוטנברג מברר אם התופעה נתפסת כ"דיפרסיה מאנית" או כ"מאניה דיפרסיבית". במקרה הראשון, הדיכאון נחשב למנוחה טבעית ולגיטימית מתהליך גדול יותר של עלייה, ואילו במקרה השני הוא מתפרש כמצב השולט בחיים, והמאניה – כבריחה מן המצב השולט.

תפקיד האדם הוא להאמין שבכוחו לשנות את המציאות, ומתוך כך להשתמש בירידה כדי לשאוב ממנה כוחות לעלייה שלאחריה. בזמן הירידה, אין להמית את החשק לחלוטין, כדי שאפשר יהיה להפיח את אש הלהבה מתוך ניצוץ החיות ולהגיע לעלייה. כך אומר הבעש"ט: ,כמו בגחלים, אם יהיה ניצוץ אחד שנשאר, יכול לנפח בהם עד שיהיה מדורה גדולה כבתחילה".

שלחון (רה-ביוגרפיה)

שלחון= שכתוב + לחן : האדם שב ומלחין את מנגינת חייו, על-ידי קריאה מחודשת של אירועים וחוויות בחייו. גישת הרה-ביוגרפיה טוענת שיש לאדם אפשרות לבחור, מתוך ריבוי של פירושים, את הפירוש אשר יאפשר לו לשלב את סיפורי העבר בסיפור החיים הכללי שלו. אין מדובר במחיקת המציאות, אלא באפשרות להתייחס לאותה מציאות באופנים שונים.

לדעת רוטנברג, עקרון הרה-ביוגרפיה מתבסס על שיטת המדרש ביהדות, ההרמנויטיקה היהודית. השיטה המדרשית, שמציעה פרשנויות לטקסטים תנ"כיים ותלמודיים כאחד, מרבה להשתמש במשלים סמליים שניתן לפרשם לכאן ולכאן, ופותחת אפשרות לדו-קיום דיאלוגי בין פירושים שונים שהם כולם לגיטימיים, בבחינת "אלו ואלו דברי אלקים חיים". גישה זו מנוגדת לגישתו הפסיכואנליטית של פרויד, שבה התסביך האדיפלי הוא סיפור מפתח בלעדי להבנת הביוגרפיה של האדם. מכאן, מדובר בעבר הרמטי המאפשר רק פירוש פונדמנטליסטי אחד למצבים מן העבר, לעומת עבר הרמנויטי המאפשר פירושים רטרואקטיביים רבים.

יצר-יצירה

המודל יצר-יצירה הוא בסיס לגישה ייחודית כלפי מיניות ויצירתיות. במודל זה כלולים באורגניזם האנושי חלקים שהם לכאורה מנוגדים ( היצר הפיסי והיצירה הרוחנית). לדעת רוטנברג קיים ביניהם קשר גרעיני (השורש יצ"ר). קיום סימולטני של יסודות מנוגדים מתאפשר על-ידי יסוד הצמצום, שעל-פיו קיימת דינאמיקה של צמצום והתפשטות בין תשוקות פיזיות לתשוקות רוחניות. גישה זו, המאחדת בין גוף לנפש, מנוגדת לתפיסה הנוצרית, שבה האדם נדרש לכבוש את יצרו ולהכניע את גופו כדי לפתח את הרוחניות שבו.

הרצף יצר-יצירה לא רק שולל את דיכוי היצר הפיזי כתנאי להשגת היצירה הרוחנית, אלא על-פי גישתו של רוטנברג זו אנרגיה משותפת, שלפעמים מתבטאת כך ולפעמים כך כך שצמצום זמני של היצר הפיסי יכול אף למש כמנוף להתפתחות יצירתית.

פעולת התיקון (ולא ניתוק)

בחסידות הקבלית מלווה רעיון הצמצום במושג נוסף המכונה "תיקון". לאחר פעולת צמצום האל לצורך בריאת העולם, מתוארת כמין התפוצצות קוסמית של אור וניצוצות, המכונה בשפה הקבלית "שבירת הכלים", שבעקבותיה התפזרו ניצוצות הקדושה בעולמות העליונים והתחתונים והתכסו בקליפות. תפקידו של האדם לתקן את השבירה, על-ידי פעולה הנקראת "העלאת ניצוצות". במקום להשאיר את הניצוצות במצב של ניתוק ופירוד, האדם נוטל חלק פעיל ביצירת עולמות מחדש על ידי ה"תיקון" – החיבור בין אלמנטים מפוזרים. פעולה זו משתקפת באופן סימבולי בחילוף סידרן של אותיות. אם משנים את סדר האותיות במילה "ניתוק" – מתקבלת המילה "תיקון". ברמה הטיפולית התיקון הוא היכולת להעניק משמעות חדשה וליצור תבניות חדשות ממבנים הסותרים לכאורה זה את זה ומנותקים זה מזה, ובלבד שיועמדו בסדרם הנכון.