בזכות לימוד תורה שלא לשמה

בשלהי המהפכה התעשייתית שהחלה במאה ה-18, נוצרה בעיה חברתית שאילצה את הסוציולוגים לפתח תת זרם שעסק בשאלת ה"פנות" (זמן פנוי) שנוצרה בעטיה של המכניזציה התעשייתית. מהפכה זו שתוארה ביד אמן סרקסטי, ע"י צ'רלי צ'פלין בסרטו "זמנים מודרניים" סיפרה כיצד אותו פועל שהיה עובד יומיום 8-9 שעות, נאלץ לצמצם את עבודתו ל3 ימים בשבוע כי המכונות עשו במהירות וביעילות יתר את מה שהוא עמל עליו במשך שבוע שלם.
במצב שנוצר לא הייתה לכאורה בעיה של חלוקת הכסף שהצטבר בעזרת המכונות, אלא מה לעשות עם הפועלים במשך ימות השבוע שכן בזמן הפנוי שנוצר, סכנת האלימות והשיכרות איימה על אזרחים, עובדים ולא עובדים כאשר הפועלים הבטלים (שאי אפשר היה להעסיק אותם כל יום) יצאו מהברים בימי הפנות והבטלה מאונס.
מאחר שבזמנו לא היו "מתנסים" שניתן היה לכוון אליהם את הפועלים הבטלים כדי להרוג "זמן פנוי", הצעתי אז בספרי "קיום בסוד הצמצום" כי בחברות שמפתחות אידיאלים רוחניים של לימוד ספרים "מקודשים" בעיקר בימי הפנות, סכנת האלימות עשויה הייתה להצטמצם.
כך, למרות שלא הייתה שום הגדרה אופרטיבית לצו "לימוד התורה" טענתי כי למרות שאינני יודע מה משמעותה המעשית-חילונית של נורמה זו, (שינון חוזר של סוגיה או פיצוח טקסט עתיק). אך עצם העובדה שניתן לקדש שיעורי תורה בישיבות או בשיעורים של בעלי הבתים, עשויה לשמש דגם יעיל לפתירת בעיית הפנות. אף אם לא מיחסים קדושה אלוהית לעצם הלימוד.
כך, אם בכל חברה הסובלת מאיומי האלימות משמעות הפנות של פועלים שניתן להעסיק אותם בפועל רק מספר ימים בשבוע, עיסוק מקודש בלימוד טקסטים קנוניים עשויה לתרום לצמצום הסכנות האורבות לאדם הממוצע שניתן להעסיקו בפועל רק מספר ימים בשבוע.
כך, אם בימי משבר ה"קורונה" כפי שמכנים זאת, סכנת התסכול בשעות הפנות מאיימת להניב התקפי זעם ואלימות, אני מציע להעניק לערך "לימוד תורה שלא לשמה" יחס חיובי מקודש במקום לבקר את הלימוד התלמודי כפרזיטי. וזאת, אף ומבלי לייחס ליוזמה כזאת מעמד מקודש של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
וברוח זו, אינני מזלזל חלילה בהישג הרוחני-דתי לו זוכים מעטים אך חשוב לי להדגיש שכל חברת ה"לומדים" ממלאים למעשה צו משיחי המפיח תקווה לכת המאמינים. בהתאם מבקש אני שלא לבדוק בציציותיהם ובציוציהם של המצטופפים מתחת לטלית צו לימוד התורה. (ואכן רבנים מצטלמים בדרך כלל ליד ספר פתוח). אף אם לא כל בר ביה רב מהין לעשות זאת. וזאת כי למרות שעד היום לא זכיתי להגדרה אופרטיבית של צו לימוד תורה הנידון חרף פניותיי הנשנות לקבל מרבנים הגדרה אופרטיבית של צו לימוד תורה זה.
ברם, כאשר אני מרמז שלא לכל פעולה ארצית יש ליחס את כוונת ה"לשם שמים", אני מתכוון כמובן לאמרה הצינית השוללת את הצורך שגם ה"לשם שמים" שלך חייב להיות "לשם שמים" כי מותר וישר הדבר שבפעולות מרובות שנעשות כדי לתת מענה לצוק עתים מאד מסוים מותר והגון לומר שמדובר בפעולות העונות על צורך ארצי ספציפי שנוצר למשל בגין משבר הקורונה כפי שהדגשתי.
אולם, אם במקרה יוזמה מסוימת כזאת עונה אגבית גם על צורך ה"ונשמרתם לנפשותיכם", אין בכך פגם., אך אז אסור לומר שהמלה "חשבון כבר כתובה בתורה" כי מעשה כזה גובל בפלגיאטיזים פאר אקסלנס.