תלמוד בבל ומגדל בבל בדיאלוגיה

נקודת המוצא לתיאוריה המוצעת להלן היא: שהסימליות הגלומה בעובדה שהתלמוד הבבלי משמש כספרות קנונית נכתבה בחו"ל (בבל-עיראק), אחראית לאופי הפסיבי-תיאורטי המעצב את נורמות ההתנהגות היהודית חרף האיום הקיומי המרחף מעל ראשה בעטיו של הר הגעש-דעש והאנטישמיות אשר למלחמה נגדם חובה לפרשן מחדש טכסטים תורניים כמצוות עשה של לימוד טכנולוגי-אקטיבי.
כך בכח צו ה"אלו ואלו" וה"שבעים פנים" החז"לי, מוצע בזה ליצור גשר דיאלוגי בין היסוד האקטיבי-טכני הניתן לחילוץ מסיפור מגדל בבל והיסוד המדרשי-פסיבי של "תלמוד בבלי" המובלע בסיפור התפתחותו של עולם בית המדרש של עקיבא הגר שטיפח את פזורת "גלות בבל" האנטי מקדשית.
אז הבה נתחיל בסיפור מגדל בבל.
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר: ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם: ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר: על כן קרה שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ": (בראשית יא, א-ט)
אז במה מתבטאת המשמעות היישומית בסיפור זה?
1. מהדגשת הסכנה של "שפה אחת" (קרי הפונדמנטליזם) נרמז היסוד הטכני הנחוץ ליצירת לבנים אותם יש לשרוף בכבשן כדי להופכם לחמר.
2. באמצאות הלבנים ניתן לבנות עיר ומגדל אשר "ראשו בשמים" (שם ד') ולכן יצאה גזירת פיזור האוכלוסין (פזורת גלות בבל המדרשית) .
לפעולת הגירוש-פיזור אשר סיכלה את סכנת הפלישה לשמים, יש המשך אנטי-טכני מעשי המרומז במונח "יבצר" כפי שמדגיש אבן עזרא (שם) שמשה ראה בבנית "ערים גדולות ובצורות בשמים" מצב בלתי רצוי כי "ועתה לא יבצר מהם (יתאפשר להם לבנות מבצרים) כל אשר יזמו לעשות" (שם ו').
סיפור גירושו של משה מהשמים לבית מדרשו של עקיבא בגלות
כדי לתעד את ההתמסדות המדרשית של הפסיבית העקיבאית. אין מנוס מלצטט את הקטע הלעוס עד לעייפה ממסכת מנחות (כ"ט, עמ' ב).
בשעה שעלה משה למרום (כדי לקבל את לוחות הברית), מצאו לקדוש ברוך הוא שהיה יושב וקושר כתרים לאותיות (התורה). אמר לפניו, רבונו של עולם מי מעכב על ידך. אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו, רבונו של עולם הראהו לי. אמר לו, חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרין".
בעזרת דו-שיח דמיוני בין הקב"ה ומשה אפשר לנסח את גירושו של משה מהשמים לבית מדרשו של עקיבא כדלהלן:
הקב"ה: אני רואה שהתעייפת כהוגן מטיפוס על ההר בלי לחם ומים, אך במטותא; מה אתה בעצם רוצה?
משה: את שני לוחות הברית.
הקב"ה: במה אתה מצפה שלוחות הברית יעזרו לך?
משה: בסיפוק עקרונות מעשיים לבנית ארץ ישראל אשר לשם אני אמור להוביל את בני ישראל.
הקב"ה: אבל אין בלוחות יסוד מעשי כלשהו כי הלוחות הם בעיקר מוסריים-חברתיים הכוללים גם את יסוד המנוחה והשביתה. אתה הרי יודע כי לפני הכניסה לארץ היה צורך לשחרר את בני ישראל מהאלילות המסומלת בסגידה לעגל הזהב. ולמטרה זאת היה צורך בהתבוססות של תעייה בחולות המדבר.
משה: אז מדוע אי אפשר היה להזדקק לעיקרון ה"גם וגם" המספק גם עקרונות מעשיים?
הקב"ה: אנא שים לב שאפשרתי להם לעשות סטאז' של בניה במדבר באמצעות בנית המשכן כי מניסיון בנית ערים אני חושש כפי שלמדתי מאירוע בנית מגדל בבל שהוכיח כי ברגע שבני אדם שולטים בכישורי בניה, הצלחתם בבניית "ערים בצורות וגדולות בשמים" עולה להם לראש והם רוצים להתחרות בי.
משה: אז במחילה, לא היה צורך לשפוך את התינוק עם האמבטיה. הרי מכל רע ניתן גם לחלץ ניצוץ טוב.
הקב"ה: למה כוונתך?
משה: גם אני אשתמש כמוך בפסיכודרמה המנבאה שבעוד שנים יצוץ חכם הקרוי הבעש"ט שילמד אותנו כיצד הרע יכול לשמש "כסא לטוב". הווה אומר, שגם מעבירה ניתן לחלץ ניצוץ טוב באמצעות הכוונה שבלב והתשובה.
הקב"ה: זו משאלה יפה לעתיד לבא. אך אם בינתיים תלמידי הבעש"ט מסתפקים בתפילת היחיד למימוש העצמי של יהדותם ואין הם מטפחים עשיה של תיקון עולם. ואם עקיבא הגר לא אימץ את המעשיות של הגויים כיסוד לפרשנותו, אז במחילה אני מגרש אותך מגן העדן של העצלנות כדי שתתווכח-תתעמת איתו כדי שהוא ישנסח (ינסח מחדש) פסוקים, מדרשים והלכות לשפה מקדשית-מכנית שיקדמו את האקטיביות בשם הדת ולא במקומה.
משה: אולי תעזור לי במשימה זו.
הקב"ה: אך דא עקא, בגלל שבקשתם חופש בטוי, ובחירה חופשית, אני מנוע מלהכתיב לכם טקטיקות ואסטרטגיות להישרדות. מספיק שדרבנתי אתכם לבנות מקדש-פיזי המאפשר להיאחז בטריטוריה והקדשת העשייה אשר יש בחובה תמריצים לתיקון עולם.
משה: אז אתה לא כל כך מרוצה מעקיבא המעכב עשייה.
הקב"ה: הרי אתם מספרים בתלמוד הבבלי שלכם כיצד רבן גמליאל, רבי אלעזר ורבי עקיבא שמעו קול המונה של רומי לאחר החורבן אשר בגינה הם בכו ור' עקיבא שחק (צחק) וכנ"ל אתם מספרים שלא היה אכפת לו כאשר שועל יצא מבית קודש הקדשים (מכות, כ"ד, ע' א). אז אולי הוא שמח בחורבן המקדש הפיזי המצדיק את הקמת בית המדרש המחנך (מדובר רק במציאות התיאורטית) לפסיביות בכל אתר ואתר בפזורת הגולה?
אגדת הפרדס כגירוש נוסף מהשמים
ברמה ההתנהגותית אגדת ארבעת החכמים הכוללים את עקיבא (ראו: חגיגה י"ד ע' ב) ניתנת גם להבנה כסיפור של גירוש מהשמים אשר הניסיון האנושי להיכנס-לחדור לתוכו מאפיין אותה. אך המציאות שטפחה על פניהם הוכיחה לכאורה כי רק שיטת המדרש העקיבאית מלמדת כיצד לחיות בעולם של ניגודים וסתירות שאינם מספקים המרצה לעשייה.
ואכן כחוסר מענה לשאלה הזועקת; מדוע אין הכוונה ללימודי הנדסה בעקבות המצווה לעשות למשל, מעקה יעיל לגגיך כדי למנוע מוות בביתך, למרות שחסרון זה מעקר את ההבטחה לאריכות ימים, רק השיטה התיאורטית-פסיבית של עקיבא איפשרה לחיות בעולם של ניגודים וסתירות שכן לא מדובר במבחן מעשי קונקרטי.
ברוח זו אכן טענתי חזור וטעון (במאמרים ובספרים) כי כל זמן שהפסוק, "כי תצא למלחמה על אויביך" (דברים, כ"א, י') כולל את אפשרות ההתחמקות מהפיכת מצב היציאה למלחמה למצוות עשה מסוג ה"ונשמרתם" שאינו הופך מצב זה למצוות עשה של לימודי טכנולוגית הסייבר והמלחמה, אזי הפרשנות העקיבאית אומרת למעשה ליהודי: אל דאגה! מדובר רק במלחמה נגד יצר הרע...! ובמובן זה יוצא שביחס לכלים הנחוצים להישרדות, נוכל תמיד לסמוך על הגויים היהודיים ועל אלו שאינם יהודים.
וכך אנו מגיעים לסיפורי הפסח שמתחילים גם הם בלימוד הטכנולוגיה של יצירת לבנים.
סיפור יציאת מצרים כנרטיב מדרשי-שואתי
לכאורה העבודה הקשה של בני ישראל כעבדים במצרים החלה גם היא ביצירת לבנים שנוצרים מתבן. ובהתאם ניתן להניח שבניית הערים פיתום ורעמסס בוצעה ע"י הישראליים.
אולם בעוד שניתן להניח גם כי לצורך בניית הערים, הישראליים רכשו מיומנויות, הנדסאיות וארכיטקטוניות, אגדת פסח המדרשית מצאה לנכון לתרגם את ה"וירעו לנו המצרים" למונחי רוע פיזי למרות שהירעו ניתן להבנה גם כהתרועעות מלשון ואהבת לרעך (בצי ר"יה) חברית שתרמה למציאת החן שלהם בעיני המצרים.
האם ה"עקיבאיות" המדרשית מונצחת בפסיביות הבני ברקית של ימינו?
ברמה האקטואלית יש לשאול עתה האם המדרש שיהודים נזקקים לא בהגדת פסח אשר מספר כיצד ר' אליעזר ורבנים אחרים "שהיו מסובין בבני ברק של עקיבא כל הלילה כדי לספר על יציאת מצרים" (סנהדרין ל"ב) מנציחה את הפסיביות הגלותית של בני ברק בימינו (המלאה אתרים על שמו)?
הווה אומר , האם העובדה שתלמידיהם אמרו להם "רבותינו הגיע זמן קריאה של שחרית" מסמלת ניסיון כושל של "קריאה" להתעוררות מנימנומים מדרשיים כדי להתכונן ליציאה לעבודה אקטיבית של "בוקר בא לעבודה" ו/או להשתקעות בלימודים טכנולוגיים המבטיחים הישרדות קיומית?
קריאה לדיאלוגיה כפולה (דיאלוג בין דיאלוגי) בין מגדל בבל ותלמוד בבל
בספרי "ממקדש למדרש" עשיתי נסיון ראשון לפתח דיאלוגיה בין היסוד המקדשי-פיזי טכנולוגי לבין הלימוד המדרשי הפסיבי-תיאורטי.
כך בסיכום במאמר הנוכחי ברצוני להציע טיפוח דיאלוגיה כפולה:
1. בין תפיסת "גולי בבל" המתבקש מחיוב הפזורה שהופכת את ה"שפה האחת" לעולם פלורליסטי של שפות ידע רבות כפי שעולה מיסוף סיפור מגדל בבל, לבין "עולי בבל" המביאים לארץ את פירות הדיאלוג הבבלי הנתמך ע"י ההון והלוביים היהודיים בעולם.
2. דיאלוג בין התפישה התיאורטית של "תלמוד בבל" לבין דפוס החיים המתבקש מיישום היסודות הבונים של "מגדל בבל". כך במקום להנציח את הבכיה של "על נהרות בבל" תפיח האנרגיה של "עולי"בבל, שירת חיים בעלת כוח הישרדות והתפתחות.